כל הזכויות שמורות ל-'אביטה'. אין להעתיק, לערוך, לחתוך, לתרגם, או לאחסן במאגר מידע דף זה.
פרשת ויקרא – סיכום כל התוכן והנושאים בפרשה
תורת הקורבנות
ה' קורא למשה לגשת לאוהל מועד, ומלמד אותו את תורת הקורבנות.
לאחר מכן ה' מבקש ממשה למסור לבני ישראל שכל אחד יכול להביא קורבן אשר יעלה על המזבח. הקורבנות יכולים להיות ממין הבהמה, הבקר או הצאן.
לפני הבאת הקורבן יש לבדוק שהוא שלם, בריא וללא מום.
קורבן 'עולה'
נקרא כך משום שכולו 'עולה' על המזבח ונשרף.
הקורבן יכול להיות בקר, צאן או עוף.
- עולת בקר או צאן – צריך להיות זכר.
תהליך ההקרבה:
- הבאה – בעלי הקורבן מביאים אותו לפתח אוהל מועד.
- סמיכה – בעל הקורבן סומך (מניח) את ידיו על ראש הקורבן ואומר וידוי על החטא.
- שחיטה – המקריב או כל אדם אחר שוחט את הבקר או הצאן.
- זריקת הדם – הכוהנים מקבלים את הדם היוצא משחיטת הקורבן בכלי הנקרא 'מזרק',
מוליכים אותו ממקום השחיטה עד למזבח העולה הנמצא בחוץ,
שם זורקים את הדם על שתי פינות המזבח.
- הפשטה – מפשיטים את עור העולה שאותו לא מעלים לקורבן.
- ניתוח – מחלקים את הבשר לנתחים ושוטפים את החלקים.
- הקטרה – הכוהן שם את חלקי הקורבן על אש המזבח: נתחים, ראש ופדר
(שומן וחלקים פנימיים)
- עולת העוף – מסוג תור (עוף בר) או בן יונה.
תהליך ההקרבה:
- מליקה – הכהן חותך בציפורן האגודל (מולק) את הראש מהגוף.
- מיצוי הדם – הכהן לוחץ את העוף על קיר המזבח והדם יורד על הקיר.
- הקטרת הראש – שם את ראש העוף על אש המזבח.
- הסרת המוראה – הכהן מוציא את המעיים ושם במקום הדשן במזרח המזבח.
- הקטרת הגוף – הכהן לוקח את כנפי העוף לאחור ושם על אש המזבח.
קורבן 'מנחה'
קורבן זה מגיע מהצומח, ויכול לבוא כנדבה, חובת ציבור או היחיד.
כללים להקרבת המנחה
- יוצקים על המנחה שמן, ושמים עליה לבונה.
- אסור שהמנחה תחמיץ.
- אין להוסיף על המנחה דבש או מי פירות.
- יש לשים מלח על המנחה לפני שהיא עולה על המזבח.
תהליך הקרבת המנחה
הכהן קומץ באצבעותיו את המנחה, השמן והלבונה ושם על אש המזבח.
כל מה שנותר מהמנחה (שלא עלתה על המזבח) ניתן לאהרון ולבניו.
סוגי המנחות
- מנחת סולת – סולת חיטים.
- מנחת מאפה – מאפה שנעשה בתנור עשוי מסולת חיטים
בצורת חלות, מצות או רקיקי מצות (מאפים דקים ושטוחים יותר). כולם מרוחים בשמן.
-
- מנחת מחבת – סולת מטוגנת עם שמן במחבת.
- מנחת מרחשת – סולת מטוגנת בכלי עמוק (מרחשת)
- מנחת ביכורים (העומר) – נקראת גם 'קורבן ראשית', העשויה מסולת שעורים.
מנחה זאת מובאת באביב, לאחר יום טוב ראשון של פסח.
קורבן 'זבח שלמים'
קורבן זה ניתן בדרך כלל כנדבה.
הוא נקרא כך משום שבהקרבת הקורבן נעשה 'שלום' וטוב לכולם:
- למזבח – האמורים עולים על המזבח.
- לכוהנים – אוכלים את החזה והשוק.
- לבעל הקורבן – אוכל את שאר בשר הקורבן.
הקורבן צריך להיות בקר זכר או נקבה, ללא מום.
תהליך ההקרבה:
-
- סמיכה – סומך (מניח) את ידיו על ראש הקורבן.
- שחיטה – בצפון העזרה (במשכן – בחצר).
- זריקת הדם – הכוהנים מקבלים את הדם היוצא משחיטת הקורבן, מוליכים אותו ממקום השחיטה עד למזבח העולה הנמצא בחוץ, וזורקים על שתי פינות המזבח.
- הקטרה – הכוהן שם על המזבח את חלקי הקורבן, בהתאם לסוג:
- בקר – החלב והכליות.
- צאן – אליה (זנב), העצה (החוליה האחרונה בעמוד השדרה), שאר החלב והכליות.
- עז – החלב והכליות. (ללא האליה, והעצה)
איסור חלב ודם
התורה אוסרת לאדם לאכול כל חלב או דם.
קורבן 'חטאת'
קורבן חטאת הינו קורבן חובה אשר האדם מביא לאחר שעבר על מצוות 'לא תעשה' בשגגה
(שכח או לא שם לב שעבר עבירה ומישהו אחר אמר לו).
הקורבן ישחט בפתח אוהל מועד, ובעל הקורבן סומך את ידיו על ראש החטאת.
התורה מפרטת את סוגי החטאת וסדר ההקרבה המשתנה:
-
חטאת כוהן גדול
נקרא גם חטאת 'כוהן משיח' משום שמרחו עליו את שמן המשחה כשמינו אותו.
קורבנו הוא פר, ולאחר השחיטה לוקח מהדם ומזה (זורק) 7 פעמים על הפרוכת שלפני קודש הקודשים ועל קרנות (פינות) מזבח הקטורת. את שאר הדם שופכים למרגלות מזבח העולה.
חלבי הפר עולים על המזבח, ומה שנותר נשרף מחוץ למחנה היכן ששופכים את הדשן
(אפר הקורבנות שמפנים לאחר שהצטבר על המזבח)
-
חטאת העדה
קורבן זה מביאים לאחר שכל העם חטא בשגגה. מצב זה מתרחש לאחר שהסנהדרין (בית הדין) הגדול התירו פרט כלשהו בעברה חמורה בשגגה, ובעקבות כך חטא העם.
סדר ההקרבה דומה לחטאת כוהן גדול, אך את סמיכת הידיים על ראש הקורבן יעשו
זקני העדה.
-
חטאת נשיא ישראל
קורבן אשר מביא נשיא ישראל, מסוג שעיר עיזים (תיש) שיישחט בצפון העזרה.
מדמו מזה הכוהן על קרנות מזבח העולה הנמצא בחצר המשכן.
את שאר הדם שופכים למרגלות המזבח, וכל חלבו עולה על המזבח.
-
חטאת יחיד
קורבן היחיד שחטא בשגגה הוא שעירת עיזים (עז נקבה) או כבשה.
סדר ההקרבה הוא כמו של 'חטאת נשיא ישראל'.
קורבן 'עולה ויורד'
קורבן זה מביאים במצבים הבאים:
- שבועת עדות – אדם נשבע לחברו להעיד, ולא הגיע לבסוף להעיד.
- אדם שידע שנגע בדבר טמא, שכח זאת ונכנס למקדש או אכל קודש (ובעצם הוא טמא).
- שבועת ביטוי – אדם שנשבע ועבר על שבועתו בשגגה.
בעל הקורבן מתוודה (מודה בדיבור על חטאו) ומביא קורבן בהתאם למצבו הכלכלי:
- עשיר – כבשה או שעירת עיזים.
- עני – שתי תורים או שני בני יונה.
- עני מאוד – מנחת סולת.
קורבן אשם
קורבן חובה, אשר התורה מפרטת כמה מצבים בהם יש להביאו:
-
'אשם מעילה'
אדם שהשתמש ברכוש השייך לקודש, כמו אכילה או שימוש בחפץ שהוקדש לבית המקדש,
עליו להביא קורבן איל בשווי של לפחות 2 שקלים משקלי הקודש (מידת כסף באותה תקופה).
בנוסף עליו לשלם את השווי של מה שהשתמש (המעילה) בתוספת חמישית משווי המעילה.
-
'אשם תלוי'
כאשר האדם הוא בספק ואינו יודע אם חטא או לא, קורבנו נקרא 'תלוי'.
עליו להביא קורבן איל, בדומה לאשם 'מעילה'.
כאשר האדם נשבע לשקר במקרים הבאים והחליט לבסוף להודות שאכן עבר את העבירה,
עליו לשלם את מה שגזל בתוספת חמישית. בנוסף עליו להביא איל לקורבן לכפרה:
- לקח הלוואה או פקדון ומתכחש שעשה זו.
- גזל שכר.
- מסרב לשלם שכר שמגיע לעובד.
- מצא אבידה ומתכחש לה.