כל הזכויות שמורות ל-'אביטה'. אין להעתיק, לערוך, לחתוך, לתרגם, או לאחסן במאגר מידע דף זה.
רמב"ם
לידתו
הרמב"ם – רבי משה בן מימון.
נולד בי"ד בניסן בשנת תתצ"ה (1135) בעיר קורדובה שבספרד לאביו רבי מימון שהיה דיין בעיר.
שם משפחתו של הרמב"ם הוא 'בן עובדיה', על שם אבי המשפחה בשושלת הרמב"ם, רבי עובדיה.
שושלת היוחסין של הרמב"ם מגיעה עד לרבי יהודה הנשיא, המיוחס לזרעו של דוד המלך.
מסע חייו
הרמב"ם רכש את השכלתו התורנית וחינוכו מאביו רבי מימון הדיין שהשפיע עליו רבות.
בשנת תתק"ח (1148) כשהיה הרמב"ם בגיל 13, נאלצה משפחתו לעזוב את קורדובה בעקבות רדיפות היהודים. לאחר מסע נדודים ברחבי צפון אפריקה התיישבה המשפחה בעיר פס שבמרוקו.
כעבור 5 שנים נאצלו שוב לעזוב את העיר לאחר יחס לא טוב כלפי היהודים במרוקו.
בשנת תתקכ"ה (1165) הרמב"ם ומשפחתו עלו לארץ ישראל והתיישבו בעיר עכו.
זמן קצר לאחר העלייה לארץ, הרמב"ם ואביו ביקרו בירושלים ובחברון.
5 חודשים לאחר מכן נפטר אביו של הרמב"ם והמשפחה עברה לגור במצרים.
בתחילה הגיעה המשפחה לעיר אלכסנדריה ולאחר מכן עברה לקהיר. במגיפה שהשתוללה בעיר נפטרו אשתו ובתו של הרמב"ם. לאחר מכן נשא הרמב"ם את בתו של ר' מישאל הלוי ונולד לו בנו היחיד – אברהם.
הרמב"ם שימש כמנהיג הדתי של קהילת קהיר והוכתר בתואר 'ראיס אל-יהוד' (ראש היהודים).
אחיו של הרמב"ם, דוד עסק במסחר, והרמב"ם התפרנס מהשקעת כספו בידי אחיו.
לאחר שדוד נפטר נאלץ הרמב"ם להתפרנס מהשכלתו בתור רופא, והפך לאחד מטובי הרופאים בקהיר.
הרמב"ם שימש כרופא של המשנה למלך מצרים וכן בנו של המלך צלאח א-דין.
במקביל לעבודתו הרפואית הוא שימש כפוסק הלכתי ומנהיג לקהילה היהודית. שאלות רבות בהלכה ובאמונה הגיעו אליו מיהודים בכל רחבי העולם. אחת הקהילות שהייתה בקשר רצוף עם הרמב"ם הייתה קהילת יהודי תימן,
שקיבלה על עצמה את הרמב"ם כפוסק ומנהיג שלה.
פטירתו
בכ' טבת תתקס"ה (1204) נפטר הרמב"ם בגיל 69 בעיר קהיר שבמצרים.
בנו רבי אברהם מילא את מקומו בהנהגת יהודי מצרים.
המסורת אומרת שהרמב"ם דרש שלא לקבור אותו במצרים, ולכן הוא נקבר בעיר טבריה.
חיבוריו
הרמב"ם חיבר ספרים רבים וחשובים בהלכה, במשנה, בפילוסופיה וברפואה.
חיבוריו המרכזיים: משנה תורה, פירוש המשנה, ספר המצוות, תשובות הרמב"ם, מורה נבוכים,
כתבים רבים נוספים אבדו במהלך מסעותיו הרבים.
משנה תורה – היד החזקה
חיבורו המרכזי ביותר של הרמב"ם הוא "משנה תורה" המכונה "היד החזקה" על שם 14 הספרים שבחיבור זה.
הרמב"ם ליקט וסידר את כל הלכות התורה לפי נושאים כך שהלימוד מקיף את כל התורה כולה. וכך כתב בהקדמה:
"לפיכך קראתי שם חיבור זה 'משנה תורה', לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".
חיבורו של הרמב"ם הפך להיות מורה דרך בהלכה היהודית ונלמד בכל תפוצות ישראל.
תקנת לימוד הרמב"ם
בשנת תשד"מ (1984) תיקן הרבי מליובאוויטש 3 מסלולים ללימוד הספר "משנה תורה":
- 3 פרקים ליום – כך שבכל שנה מסיימים את לימוד הספר.
- פרק אחד ליום – בכל 3 שנים מסיימים את לימוד הספר.
- ספר המצוות – המיועד בעיקר לנשים וילדים.
הרבי הדגיש שבלימוד הספר מקיימים את 2 החלקים של מצוות לימוד התורה:
ידיעת התורה (משום שהלימוד מקיף את כל מצוות וחלקי התורה) ולימוד התורה בפועל
סיום הרמב"ם
הרבי הורה שלאחר סיום לימוד הספר "משנה תורה" יערכו כינוס גדול בהשתתפות כל גדולי ישראל,
משום שהרמב"ם שייך לכלל ישראל. כינוסים אלו חיזקו ועודדו רבים מישראל להוסיף ולהתחזק בלימוד.
יום סגולה
כ' טבת – הוא זמן מסוגל להוסיף בלימוד תורתו, ולקבל החלטה טובה ללמוד בכל יום מתורתו של הרמב"ם.
הלימוד היומי בספרו 'משנה תורה' מקרב את הגאולה כפי שהרמב"ם חותם את חיבורו בתיאור הגאולה השלימה:
"ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים ליום מכסים" (הלכות מלכים ומלחמות יב, ה)
"ממשה עד משה לא קם כמשה"