כל הזכויות שמורות ל-'אביטה'. אין להעתיק, לערוך, לחתוך, לתרגם, או לאחסן במאגר מידע דף זה.
הקדמה
פרשת תזריע מפרטת את הקורבנות החטאת והעולה שצריכה להביא האישה לאחר הלידה.
המשנה במסכת 'קינים' מפרטת את הדינים במצב בו האשה נדרה להביא קורבן נוסף מעבר למה שחייבה התורה.
המשנה מביאה דין שאם לאישה היו ספיקות איזה קורבנות היא נדרה או מה הקריב בפועל הכהן, חובה עליה להביא קורבנות נוספים עד 7 או 8 קורבנות כדי לצאת ידי כל הספיקות.
בהמשך לדין הזה המשנה מביאה את דברי רבי יהושע:
"אמר רבי יהושע זהו שאמרו כשהוא חי קולו אחד וכשהוא מת קולו שבעה. כיצד קולו שבעה ?
שתי קרניו לשתי חצוצרות, שתי שוקיו לששני חלילין, עורו לתוף, ומעיו לנבלים, בני מעיו וכינורות ויש אומרים אף צמרו לתכלת."
הרמב"ם ומפרשים נוספים מבארים שדברי רבי יהושע באים כדוגמא ומשל למקרה הספק בקורבנות היולדת.
כשם שבכבש דוקא על ידי הקלקול שקרה לו (מת ונפסק קולו) נתרבה קולו על ידי הכלים שנוצרו מאבריו ונוספו מצוות על ידו, כך בקורבנות היולדת יוצא שבגלל טעות (קלקול) נתרבו הקורבנות.
השאלות
- כיצד הקורבנות שהאישה צריכה להביא משום ספק הופכים להיות קורבנות חובה ושווים במעלתם לקורבן חובה.
הביאור
- ישנם כמה דוגמאות בהם המסובב (התוצאה) עולה על הסיבה:
יום טוב שני של חג השבועות חמור מיו"ט שני של גלויות בשאר המועדים, משום שאינו בא מצד ספק כמו בשאר ימים טובים אלא יש בו כוח של ודאי. בפסח ושבועות יו"ט שני הוא מצד הספק, ובשבועות לכאורה אין צורך משום שיודעים ששבועות זה היום ה-50. אך הסיבה ליו"ט של שבועות הוא כדי "לא לחלוק במועדות" לא לי
הביאור בפנימיות
מסכת קינים נמצאת בסדר קדשים המורה על בני ישראל שהם "גוי קדוש".
בסיום סדר קודשים מבואר ענין היולדת המורה על גאולת ישראל, משום שהגלות נמשלה לעיבור והגאולה ללידה.
במדרש תנחומא מובא: "אדריאנוס אמר לרבי יהושע גדולה הכבשה העומדת בין שבעים זאבים, אמר ליה גדול הוא הרועה שמצילה ושומרה ושוברן לפניה".
"קולו שבעה" – שבעה סוגים שונים בישראל
אצל האבות היה "'קולו אחד" לאבינו שבשמים, כן גם בכל שבעת הקולות השונים – כאשר בני ישראל מתחלקים לשבעה חלוקי מדריגות בעבודה ה' – נמצא בתוך מציאותם "קולו אחד" לאבינו שבשמים.
"הקול קול יעקב" אשר בזכותו "אין ידי עשו שולטות" – הרועה שומרה.
"כשהוא מת קולו שבעה" – זה שכל שבעת הסוגים בעם ישראל חיים וקיימים נובע מכך שהם "נשנענין על המתים אלו האבות
אמנם הרועה (הקב"ה) שומר על הכבשה בין שבעים זאבים,
על דרך מה שקרה ביציאת מצרים שלמרות טענת ישראל שהם מוותרים על הרכוש הגדול, ובלבד שיצאו מהגלות מהר יותר, רצה הקב"ה שיצאו ברכוש גדול דוקא
כוונת הגלות היא בירור הניצוצות. דוקא כאשר בני ישראל נוטלים 'כספם וזהבם אתם' וכל אחד מברר את כל הניצוצות של חלקו בעולם, אזי הגאולה היא בשלימות.
על כך בא המשך המשנה שעל ידי זה ישנה "זקנה" במצב הגלות הרי
בזמננו אנו כבר באופן של 'זקנה ושיבה' בגלות לכל הדעות וצריך שתהיה שכחה בנוגע לכל החשבונות,
ומיד נגאל בקרוב ממש על ידי משיח צדקנו.
ליקוטי שיחות, חלק י"ז, תזריע ב.
כלי
לכאורה קולות הקרניים, השוקיים וכו' אינם 'קולו' של הכבש, ואף על פי כן אמרו 'כשהוא מת קולו שבעה'
על ידי מיתת הכבש מתבטל קול אחד ונוצרים קולות חדשים (מהכלים שעשו מאבריו) אבל ב
אף על פי שהסיבה לקורבנות האלו הם ספיקות שנוצרו לאחר קורבנות החובה, גם קורבנות אלו חל עליהם גדר חובה כמו הקורבנות הראשונים ממש.