פרשת בהר - מצוות בשלימות

הקדמה
בפרשת השבוע נאמרת מצוות השמיטה: "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ.. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן" (כה,ג)
בכל שבע שנים יהודי צריך לשבות מהמלאכות הקשורות לאדמה, והתוצאה מכך שהאדמה נחה:
" כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' " (כה,ב)

פירוש הזוהר
בפירוש הזוהר על הפסוק האחרון נוצר חיבור בין עניין השמיטה עם מה שלמדנו בפרשת משפטים,
שכאשר יהודי נמכר להיות עבד, הוא יוצא לחופשי לאחר 7 שנים:
"דכל בר ישראל .. אית ליה נייחא בשמיטה .. בההוא נייחא דארעא אצטריכו עבדי נייחא "
כלומר, שבזמן שהקרקע נחה ושובתת, גם העבדים ינוחו וישבתו, כלומר ישוחררו לחופשי.

שאלה
מדברי הזוהר נראה שעבד יוצא לחופשי בשנת השמיטה, והרי ידוע שספירת 7 השנים אצל העבד מתחילה מזמן המכירה ולא מסדר שנות השמיטה. מדוע הזוהר מקשר בין הדברים ?

נקודת הביאור
בכל מצווה יש 3 אופנים בקיום המצווה:
א. בדיעבד
ב. לכתחילה
ג. שלימות מלאה

בדוגמא הבאה נוכל להבין את החילוק באופנים השונים. התורה מצווה את בני ישראל על 'ספירת העומר'.
לשון הפסוק הוא: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה".
חכמי ישראל לימדו אותנו, שאף שלשון הפסוק הוא "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת", כוונת התורה היא – ממחרת יום טוב ראשון של פסח. כך אנו מקיימים את המצווה עד היום – מתחילים לספור במוצאי חג הפסח. ולא כדעת הבייתוסים (קבוצת יהודית שחלקו על חכמי ישראל) שסברו שצריכים לקיים את לשון הפסוק במדויק, ולהתחיל ממוצאי שבת.

למרות זאת, אמרו חכמי ישראל, שאם חג הפסח יחול ביום השבת – נקיים את מצוות ספירת העומר בצורה המושלמת ביותר – כמצוות רצונך, וכך יתקיים לשון הפסוק מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת ומזה יצא שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת. 7 שבתות מלאות.
לסיכום ניתן לקיים את מצוות ספירת העומר ב-2 אופנים:
א. כשפסח חל בשבת – קיום המצווה לכתחילה.
ב. כשפסח חל בשאר ימות השבוע – קיום המצווה בשלימות מלאה.

התשובה
כעת ניתן להבין את דברי הזוהר הקדוש.

שנת השמיטה נחשבת לשנה השביעית של כלל ישראל – כל בני ישראל שובתים ממלאכת הקרקע.
וכמו שהקרקע שובתת כך צריך להיות אצל האדם, ומזה נובע שבשנה השביעית למכירתו הוא יוצא לחופשי.
במצב בו היחיד נמכר בדיוק בשנה הראשונה לשמיטה, ואז השנה השביעית הפרטית של העבד (שבה הוא משתחרר) מתחברת עם השביעית הכללית של עם ישראל (שמיטה) נוצרת שלימות נפלאה בקיום המצווה.

ליקוטי שיחות, חלק כב, בהר א